Clearview AI: כשתמונה הופכת לזיהוי ביומטרי בבית משפט
איפשהו במאגר מידע שמעולם לא הסכמת להצטרף אליו, יושבת מחרוזת מספרים שמתארת במדויק את הגיאומטריה של הפנים שלך. זו לא תמונה. תמונה היא רק פיקסלים על שרת. זה משהו שמכונה בנתה מתוך התמונה: קומפקטי, ניתן לחיפוש, ואפשר להשוות אותו מול מיליוני מחרוזות אחרות תוך אלפיות שנייה. בלש משטרה יכול להעלות תמונת סטילס מטושטשת ממצלמת תדלוק ולקבל את השם שלך בחזרה לפני שהוא מספיק לגמור כוס קפה.
זה האובייקט שתביעה מ-2020 הניחה על שולחנו של שופט באילינוי. והשאלה שעליה נשען התיק לא הייתה השאלה שרוב האנשים היו מצפים לה.
מה בעצם קרה
רוב תביעות הפרטיות עוסקות במה שחברה עשתה עם המידע שלך. התביעה הזו עסקה במשהו אחר: במה החברה הפכה את המידע שלך, ולמה דווקא השינוי הזה, ולא התמונה המקורית, הוא מה שהחוק בעצם התכוון להגן עליו.
במאי 2020 הגישו ה-ACLU וכמה ארגונים שותפים תביעה נגד Clearview AI בבית המשפט המחוזי של מחוז Cook באילינוי, בטענה שהחברה הפרה את חוק הפרטיות הביומטרית של המדינה, ה-BIPA. Clearview בנתה מנוע חיפוש לזיהוי פנים על ידי גריפה של מיליארדי תמונות מרשתות חברתיות ואתרים ציבוריים אחרים, ואז מכרה גישת חיפוש לגופי אכיפת חוק, ולתקופה מסוימת גם לחברות פרטיות וליחידים.
ה-BIPA דורש הסכמה מודעת ובכתב לפני שחברה אוספת “מזהה ביומטרי” מתושב אילינוי. Clearview לא שאלה אף אחד. ההגנה שלה נשענה על התיקון הראשון לחוקה האמריקאית: איסוף וניתוח תמונות שממילא זמינות לציבור, כך נטען, הוא פעילות ביטוי מוגנת ולא “איסוף” במובן שה-BIPA מסדיר. (תרגיל נחמד: בונים מנוע זיהוי שמניב הכנסות, וקוראים לזה “חופש ביטוי”.) זו הייתה טענה רצינית, ובתרחיש אחר היא הייתה יכולה לסיים את התיק עוד לפני שהתחיל.
בית המשפט לא קנה את הטענה. באוגוסט 2021, בהחלטה בבקשת הסילוק על הסף, השופטת פמלה מאיירסון מבית המשפט המחוזי של מחוז Cook דחתה את טענת התיקון הראשון של החברה, בקובעה ששיתוף פומבי של תמונה לא הופך אותה לחופשית לכל שימוש. זו ההבחנה שבסופו של דבר נשאה את כל התיק: גריפת תמונה היא פעולה אחת, והפיכתה למזהה שניתן לחפש בו היא פעולה אחרת. ההחלטה הזו היא הסיבה שכל מה שבא אחריה, הגילוי, השאלות הטכניות, צו ההסכמה בסוף, בכלל היה אפשרי.
התיק הסתיים במאי 2022 בצו הסכמה: Clearview הסכימה להפסיק למכור גישה למאגר הזיהוי הביומטרי שלה לרוב החברות והיחידים הפרטיים ברחבי ארה”ב, ולקבל מגבלות על מכירה למשטרה ולרשויות ממשלתיות באילינוי באופן ספציפי. (“צו הסכמה”, מילה שקצת מוזרה לראות סוף־סוף באותו משפט עם Clearview, אחרי שנים שבהן איש לא נשאל דבר.)
הארטיפקט: לא התמונה, ה”טביעת הפנים”
וזה החלק שהפך את התיק לחשוב הרבה מעבר לשנה גרועה אחת של חברה אחת. תמונת פנים שיושבת בפרופיל אינסטגרם ציבורי היא לא מזהה ביומטרי לפי ה-BIPA. ה”טביעת פנים” (faceprint) כן: מחרוזת המספרים שאלגוריתם מחלץ מהגיאומטריה של הפנים, בנויה כך שאפשר להשוות אותה מול מיליוני מחרוזות דומות תוך אלפיות שנייה. המוצר האמיתי של Clearview מעולם לא היה “תמונות”. הוא היה שלב ההמרה הזה: תמונות אינטרנט לא מובנות בכניסה, אינדקס זהויות שניתן לחפש בו ביציאה. (אפשר לגרוף מיליארד פרצופים ועדיין לטעון בפרצוף רציני שאתה לא בעסקי זיהוי אנשים, עד הרגע שבו בלש משטרה מעלה תמונת סטילס ממצלמת אבטחה ומקבל שם בחזרה תוך שניות.)
ההבחנה הזו היא הסיבה שהתיק חרג מגבולות Clearview עצמה. הוא שרטט קו משפטי בין “תמונה קיימת ברשת” לבין “תמונה הומרה לרשומה ביומטרית שניתנת לשאילתה”, ומיקם את האפשרות השנייה בדיוק בתוך דיני ההסכמה.
מה חוות דעת מומחה פורנזיקה בודקת בפועל בתיק זיהוי פנים
בדיוק כאן חוות דעת מומחה פורנזיקה עושה עבודה שתקציר משפטי לא יכול להגיע אליה. מתחת לכל טענה משפטית בתיק כזה יושבת ערמת שאלות טכניות שאף אחד באולם בית המשפט לא יכול לענות עליהן רק מקריאת כתבי הטענות: איך צינור הגריפה אסף ושמר את תמונות המקור? מה בדיוק הפלט של אלגוריתם ההתאמה (ציון הסתברותי, רשימה מדורגת, התאמה בודדת), ואיך הפלט הזה נשמר ומאונדקס? האם המערכת שומרת את טביעת הפנים הנגזרת בנפרד מהתמונה המקורית, ולכמה זמן? האם אפשר לשחזר, עבור כל רשומה בודדת, את השרשרת מקישור ספציפי שנגרף, דרך טביעת פנים ספציפית, ועד להתאמת חיפוש ספציפית?
התשובות לשאלות האלה קובעות איזה משני תיקים שונים לגמרי יש לך בפועל. “החברה גרפה תמונות ציבוריות” היא טענה חלשה בהרבה לפי רוב חוקי הביומטריה מאשר “החברה אספה מזהים ביומטריים בלי הסכמה”. ה-BIPA כולו בנוי סביב האפשרות השנייה. מומחה תוכנה בודק לוגים, סכימות מסדי נתונים ואת צינור ההתאמה עצמו כדי לקבוע איזו מבין שתי האפשרויות באמת קרתה. הממצא הטכני הזה הוא לא פעם מה שקובע אם החוק בכלל חל.
למה זה חשוב מעבר לחברה אחת
מאגרי זיהוי פנים שנבנים מתמונות גרופות אינם ייחודיים ל-Clearview, ואילינוי אינה השיפוט היחיד עם חוק הסכמה ביומטרי. צו ההסכמה מגביל את מדיניות המכירות של חברה אחת; הוא לא פותר את השאלה הרחבה יותר: האם גריפה המונית של תמונות ציבוריות כדי לבנות תשתית ביומטרית חוקית בכל מקום שבו לא הושגה הסכמה. ככל שיותר שיפוטים מחוקקים חוקי פרטיות ביומטרית, ההבחנה הטכנית שעליה נשען התיק הזה (תמונה מול המזהה שמחולץ ממנה) צפויה להמשיך להיות תבנית העובדות שעורכי דין יצטרכו להוכיח.
האמור לעיל הוא מידע כללי ואינו ייעוץ משפטי. עובדות התיק מבוססות על המקורות המצוינים.