ב-2024 קבע בית המשפט הגבוה בלונדון שקרייג רייט אינו סאטושי נקמוטו ולא כתב את מסמך היסוד של הביטקוין. ההכרעה לא נשענה בעיקר על עדויות אנוש, אלא על ניתוח פורנזי של מסמכים: metadata, גופנים, חותמות זמן וחוסר עקביות בקבצים שרייט הגיש כדי לתמוך בטענתו.
זה הכוח השקט של ראיות דיגיטליות: מסמך נושא בתוכו את ההיסטוריה של עצמו. מי שעורך קובץ ומנסה להציגו כישן נלכד פעמים רבות לא בתוכן — אלא בשוליים הטכניים שהוא שכח שקיימים:
- חותמות זמן של יצירה, שינוי וגישה שאינן תואמות את התאריך הנטען.
- גרסת גופן או פורמט שלא היו קיימים בתאריך שהמסמך מתיימר לשאת.
- עקבות תוכנה (כלי עריכה, מערכת הפעלה, מאפייני PDF) ששייכים לתקופה מאוחרת יותר.
- אי-התאמה בין היסטוריית הקובץ לבין הסיפור שמספרים עליו.
הלקח חורג מעבר לזהות הביטקוין. בכל סכסוך על מקוריות, אותנטיות או מועד יצירה — חוזה שלכאורה נחתם בתאריך מסוים, מייל “מקורי”, קוד שלכאורה נכתב לפני המתחרה — אותו עיקרון תקף. השאלה הראשונה של מומחה אינה “מה כתוב במסמך”, אלא “מה ההיסטוריה הטכנית של הקובץ אומרת, והאם היא עקבית עם הטענה?”.