טלפון נעול הוא לא ראיה — הוא כספת

מסך נעול. בלי תוכנה זדונית, בלי מריבה על מטא-דאטה, רק קוד בן ארבע ספרות שאף אחד לא הולך להקליד.

ישבתי בתיקים שכל הסכסוך בהם סבב סביב קוד, ובתיקים שסבבו סביב דאטה. התיק הזה לא סובב סביב אף אחד מהם. הוא סובב סביב גישה. טלפון יושב בכספת ראיות. אף אחד לא חולק על כך שמה שבתוכו חשוב. אף אחד לא חולק על כך שהוא נעול. החשוד שותק, ומבחינה חוקתית מותר לו לשתוק.

זה לא מבוי סתום. זה כל התיק.

מה קרה בפועל

הנה השתלשלות העניינים, בדיוק כפי שבית המשפט קבע אותה.

בנובמבר 2025 הכריע בית משפט השלום בירושלים בה”ת 34927-09-25, עוויסאת נ’ מדינת ישראל. המשטרה תפסה את הטלפון של המבקש במהלך חקירה ולא הצליחה לפרוץ אותו: הוא לא מסר את קוד הגישה. הוא פנה לבית המשפט וביקש להורות על החזרת הטלפון, בטענה שאין עוד צורך ראייתי וכי זכות הקניין שלו במכשיר גוברת על אינטרס משטרתי שעד כה לא הניב דבר. המדינה התנגדה. היא לא הכחישה שסירובו למסור את הקוד מונע מהיחידה החוקרת להתקדם (היא לא באמת יכלה להכחיש את זה), אבל טענה שהתפתחויות טכנולוגיות עתידיות עשויות עדיין לפתוח את המכשיר. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה: הוא קבע שלנתונים במכשיר יש פוטנציאל ראייתי ממשי, שחומר שיחולץ ממנו עשוי לשמש כראיה במשפט אם תימצא דרך גישה, וסירב להורות על החזרת הטלפון.

שימו לב למה שחסר. אף אחד לא הורה לו למסור את הקוד. זה הפרט ששווה לעצור עליו.

זכות השתיקה לא זזה. הטלפון גם הוא לא זז.

הדין הפלילי בישראל מגן על זכותו של חשוד שלא להפליל את עצמו, ואף פסיקה ישראלית ידועה לא חייבה חשוד לבטא סיסמה בקול. בתי המשפט הרחיקו לכת עד כדי חיוב בפעולה פיזית, כמו טביעת אצבע, לפתיחת מכשיר, אך לא עד כדי חיוב לשלוף ולומר קוד מהזיכרון. עם זאת, החיסיון עוצר בפה של החשוד. הוא לא מחייב את המדינה להחזיר חפץ ראייתי רק בגלל שהחשוד לא עוזר לפתוח אותו. אז הטלפון נשאר בדיוק איפה שהוא נמצא. המדינה ממשיכה לנסות. והדבר היחיד שמפריד בין “עדיין חוקרים” לבין “תפיסה בלתי מוגבלת בזמן בלי גישה בפועל” הוא זמן והוכחת מאמץ.

זו שאלה פורנזית-טכנית, לא רטורית. ובדיוק שם תיקים כאלה מוכרעים בידי אנשים שמעולם לא למדו לשאול אותה כמו שצריך.

הארטיפקט הוא לא הקוד. הוא יומן ניסיונות החילוץ.

עורך דין גנרי שטוען את התיק הזה יתלה את כל הטיעון בזכות קניין ובעיכוב. עד תוכנה גנרי יסתפק בהסבר מופשט ש”הצפנה מודרנית חזקה מאוד”. אף אחד מהשניים לא נותן לבית המשפט משהו שהוא באמת יכול לבחון.

מה שבית המשפט צריך זה יומן ניסיונות החילוץ הפורנזי: כל ניסיון גישה שכלי המדינה ביצעו כנגד המכשיר הספציפי הזה, התדמיות החלקיות שהופקו אם בכלל, ערכי ה-hash ששימשו לאימות כל אחת מהן, מצב ההצפנה ודור השבב של המכשיר, והזמן שחלף בין התפיסה לדיון. תמונות מאומתות באמצעות hash ותיעוד חילוץ מסודר הם דרישת בסיס בתקני פורנזיקה ניידת, לא חסד. Cellebrite UFED, הפלטפורמה המזוהה ביותר עם עבודת חילוץ נתונים ניידת במשטרת ישראל, בנויה להפיק תיעוד כזה. היומן הזה הוא ההבדל בין “אנחנו באמת מנסים, וזו הסיבה הטכנית לכך שזה איטי” לבין “תפסנו טלפון והשארנו אותו על המדף”.

מומחה תוכנה ממונה בית משפט קורא את היומן הזה בדיוק כמו שרואה חשבון ממונה בית משפט קורא ספרים: מגדיר את השאלה הטכנית הצרה (האם המדינה עשתה ניסיון אמיתי, מקצועי ומידתי לגשת למכשיר הזה?), מפרט בדיוק מה הופק, מיישם שיטה שניתנת לשחזור כדי לבחון את זה מול היכולת האמיתית של הכלים, אומר בפירוש מה אי אפשר לאמת מהרשומה, ומוכן להסביר את כל זה בחקירה נגדית. חוות דעת כזו ניתנת לבחינה. “ההצפנה חזקה” אינה.

מה חוות דעת מומחה צריכה להראות בתיק תפיסת טלפון

אם אתם מייצגים את החשוד: אל תבקשו רק את הטלפון בחזרה. בקשו את יומן החילוץ, כל ניסיון שתועד בו, ואת הבסיס הטכני לטענת המדינה ש”התפתחויות” עדיין עשויות לפתוח אותו. אם היומן דל או ישן, זה הטיעון שלכם להחזרה, לא זכות קניין מופשטת.

אם אתם מייצגים את המדינה: אל תחכו שיבקשו מכם. רשומת חילוץ מתועדת, מקצועית ומתוארכת היא מה שהופך את “אנחנו עדיין מנסים” מטענה לראיה שעליה שופט באמת יכול להישען.

בשני המקרים, הקרב מעולם לא היה על הקוד. הוא על השאלה אם המאמץ הטכני שמאחורי התפיסה הזו שורד בחינה בבית משפט פתוח.

בתיקים מהסוג הזה מה שמכריע הוא חוות דעת מומחה סייבר שנכתבה כך שתחזיק בחקירה נגדית.

מאמר זה דן בפסק דין שפורסם, לצורכי הסברה משפטית בלבד. אין לראות בו ייעוץ משפטי. יש לוודא את מצב התיק העדכני ולהתייעץ עם עורך דין לפני הסתמכות עליו.