מקיוסק הביטקוין לארנק של הנוכל: איך מחברים תשלום להעברה

אדם משוכנע שהוא בקשר רומנטי. הוא מפקיד מזומן במכונה. אחר כך ביטקוין זז לארנק שאף אחד לא יודע של מי הוא. איזה תשלום מימן איזו העברה? אין מסמך אחד שעונה על זה. את החיבור צריך לבנות משלוש מערכות נפרדות, והצד שכנגד יעבוד קשה כדי לפרק אותו. תיק ארצות הברית נגד איאן פרימן מראה גם איך בונים את השרשרת וגם איפה היא נקרעת.

מה קרה בפועל

פרימן, שמתאר את עצמו כמנחה תוכנית רדיו ומייסד כנסייה בניו המפשייר, התחיל למכור ביטקוין ב-2014 וראה בזה חלק ממשימה לקידום שלום. ב-22 בדצמבר 2022 חבר מושבעים בבית המשפט הפדרלי במחוז ניו המפשייר, בפני השופט ג’וזף לפלנט, הרשיע אותו בחמש עבירות: קשירת קשר להפעלת עסק להעברת כספים ללא רישיון, הפעלת עסק כזה, קשירת קשר להלבנת הון, הלבנת הון והעלמת מס.

ואז בית המשפט המחוזי לקח עבירה אחת בחזרה. הוא זיכה את פרימן מעבירת ההלבנה המהותית, כי לא היו ראיות מספיקות שפרימן ידע שהסוכן הסמוי אכן הלך לקיוסק אחרי שאמר לו שהקיוסק עדיין שם. ההרשעה בקשירת הקשר להלבנה נשארה בעינה.

ב-2 באוקטובר 2023 נגזרו עליו 96 חודשי מאסר, שנתיים פיקוח ו-40,000 דולר קנס. ב-13 בפברואר 2024 הודיע משרד המשפטים שפרימן חויב להשיב 3,502,708.69 דולר ל-29 נפגעים, ושניתן צו חילוט ראשוני. ב-29 ביולי 2025 בית המשפט לערעורים של המעגל הראשון אישר את ההרשעות ואת העונש (מס’ 23-1839). בית המשפט דחה את טענת ה”שאלות המרכזיות” של פרימן, אך נמנע במפורש מלהכריע אם המחוקק אמר את דברו בבירור לגבי מטבע וירטואלי. לפי פסק הדין העידו במשפט יותר משלושים עדים.

לפי משרד המשפטים, פרימן הלבין יותר מ-10 מיליון דולר מכספי הונאות רומנטיות והונאות אינטרנט אחרות, גרף יותר ממיליון דולר בעמלות, ולא נרשם ב-FinCEN כנדרש.

המוצג: יומני הקיוסקים, היסטוריית המסחר ורשומות הבנק

פרימן מכר ביטקוין בשלושה ערוצים, וכל ערוץ השאיר רישום אחר. הראשון, קיוסקים: מכונות שבהן הלקוח מפקיד מזומן, סורק קוד QR שמקושר לארנק ומקבל לשם ביטקוין. השני, מודעות ומסחר ב-localbitcoins.com. השלישי, משא ומתן ישיר בטלגרם. את הביטקוין עצמו הוא קנה בבורסות בעמלות זעירות, 0.16% בדוגמה אחת, ומכר הלאה בעמלות שעברו 10% בהרבה מהמקרים.

ללקוחות localbitcoins וטלגרם הוא הפעיל נוהל שקרא לו “הכר את הלקוח”: צילום רישיון נהיגה, צילום של הקונה מחזיק פתק בכתב יד שמצהיר על כוונת קנייה, ולפעמים מספר טלפון. על הקיוסקים הנוהל הזה לא חל. שם לא נדרש שום אימות אישי. (הערת אגב יבשה: מי שמבקש פתק בכתב יד מקונה אחד ולא מבקש דבר מהמכונה, מפרש את “הכר את הלקוח” בגמישות מרשימה.) חוקר ממשלתי העיד שבקיוסקים אחרים הוא נדרש לסרוק תעודה מזהה, להזין מספר טלפון שאינו נטען מראש, למסור שם ולדבר עם מפעיל הקיוסק כדי לאמת את הרכישה.

בצד הבנק, לפי משרד המשפטים, פרימן ושותפיו פתחו והפעילו חשבונות בנק על שם כנסיות: Shire Free Church, Church of the Invisible Hand, Crypto Church of New Hampshire ו-NH Peace Church. (שם כמו “Crypto Church of New Hampshire” הוא, אם לא יותר, גילוי נאות.) לפי משרד המשפטים פרימן הורה ללקוחות, שלא פעם היו בעצמם קורבנות הונאה, לומר לבנקים שההפקדות הן תרומות לכנסייה. הוא גם קיבל עסקאות מזומן גדולות בדואר.

ברשומות הצטברה גם תבנית שעסקה בודדת לא מראה. בעסקאות שהתביעה מכנה “עסקאות צד שלישי” פרימן קיבל תשלום מאדם אחד ומסר את הביטקוין לאחר. לפי פסק הדין הוא שלח ביטקוין שאנשים מעל גיל 50 שילמו עליו לנמענים שהראיות הצביעו בחוזקה שהם נוכלים, ובמקרים רבים אחרי שגילה שאותם משלמים יושבים רחוק גיאוגרפית מהנמען, וגם מאנשים אחרים ששילמו כדי לשלוח ביטקוין לאותו נמען בדיוק.

יוצא שיש כאן שלושה סוגי רשומות משלוש מערכות: יומני קיוסק, היסטוריית מסחר של פלטפורמה ורשומות בנק. וכולן צריכות להתחבר בסוף לעסקה אחת.

מה חוות דעת מומחה תוכנה בודקת בפועל בשרשרת מעקב אחר קריפטו

התאמה בין שלוש מערכות. רשומת קיוסק נותנת סכום, שעה וכתובת ארנק. רשומת בנק נותנת הפקדה של בעל חשבון. הבלוקצ’יין נותן העברה מארנק לארנק. העברת ביטקוין נרשמת בספר ציבורי, כל ארנק ניתן לזיהוי ייחודי אבל לא נושא שום מידע על בעליו, ואי אפשר להחזיר ביטקוין שנשלח. הזהות, לכן, לא מגיעה מהשרשרת. היא מגיעה מהרשומות שסביבה, ומי שמחבר ביניהן צריך להראות איך.

שעונים שלא מסכימים. לקיוסק יש שעון מקומי. לבנק יש הבדל בין תאריך סילוק לתאריך ערך. לבלוקצ’יין יש זמן בלוק. הפרש של דקות מכריע אם תשלום א’ מימן העברה ב’. אם ההעברה נרשמה לפני ההפקדה, או שהשעונים מוסטים זה מזה או שההפקדה פשוט לא מימנה אותה. המומחה מתעד את ההסטה של כל שעון, ומראה אם ההתאמה שורדת את טווח ההסטות הסביר.

רשומה עסקית מול שחזור. היסטוריית מסחר של פלטפורמה ודף בנק נוצרים מעצמם במהלך העסקים הרגיל. גיליון סיכום, או חישוב רווח שהורכב ממודעות שנאספו, הוא שחזור. כלומר מסקנה, עם משקל אחר ועם יותר נקודות שאפשר לתקוף.

סעיפי המס בתיק הזה מראים כמה ההבדל הזה שווה. סוכנת ה-IRS קולין ראנהאן העידה שפרימן לא הגיש דוחות ל-2016 עד 2019. היא חישבה את הרווח השנתי שלו מהמסחר ב-localbitcoins לפי המודעות שלו והיסטוריית המסחר שלו, הפעילה ניכויים, וחישבה את המס שהיה חייב: 19,182.65 דולר ל-2016, 66,033.55 ל-2017, 56,174.21 ל-2018 ו-140,198.28 ל-2019. בחקירה נגדית היא הודתה שהשתמשה בניכוי הסטנדרטי ולא בניכויים מפורטים על דברים כמו תקורה, מס רכוש ותרומות, והסכימה שאם פרימן היה מפרט ניכויים, ייתכן שלא היה חייב דבר. בערעור פרימן טען שהיא לא ראתה את מצבו הכספי המלא, אבל לא חלק על השיטה ולא על דיוק החישוב. בית המשפט לערעורים קבע שהראיות מספיקות: ברגע שהממשלה זיהתה הכנסה שלא דווחה והפעילה ניכויים לפי המידע הזמין, הנטל עבר לפרימן להביא ראיות סותרות, והוא לא הביא. החקירה הנגדית חשפה את גבולות השחזור. רק חומר נגדי היה יכול לשנות את התוצאה.

איפה השרשרת נקרעת. קיוסק שלא לוכד זהות לא מפיק שום רשומה על מי שילם. עסקת צד שלישי מנתקת בין המשלם למקבל. סוכן סמוי קנה ביטקוין בכמעט 20,000 דולר בקיוסק שהוצב בבר בקין שבניו המפשייר, וזו האפיזודה שמאחורי הזיכוי. החוליה החסרה שם הייתה ידיעה, לא רשומה. ושחזור נשען על הנחות שעלולות להישבר ברגע שבודקים אותן.

ללכת צעד-צעד על כל חוליה, ולומר בפירוש מה היא מחזיקה ומה לא, זו העבודה של עד מומחה סייבר בתיקים כאלה.

למה זה חשוב מעבר לתיק אחד

עורך דין ישראלי נתקל באותם מוצגים ובאותן בעיות התאמה בלי שום צורך בחקיקה אמריקאית. “דוח איתור” של הצד שכנגד הוא לא פעם שחזור שמוצג בביטחון של רשומה עסקית. לכן השאלה הראשונה בכל טענת איתור כספים בקריפטו היא מה המוצג הזה בעצם: רשומה שהמערכת יצרה, או מסקנה של אדם מתוך רשומות.

השאלה השנייה היא איזו חוליה נשענת על הנחה. את החוליה הזו בודקים, ואם הנתונים מאפשרים, מניחים על השולחן חלופה.

האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. פרטי המקרה מבוססים על המקורות המצוינים להלן.