2 במרץ 2026. בית המשפט העליון האמריקאי לא אומר כלום, וזו בדיוק ההחלטה.
מה שתפס אותי היה השקט: אין חוות דעת, ואין אפילו דעת מיעוט ראויה לציון. בית המשפט העליון פשוט סירב לדון בערעור בתיק Thaler v. Perlmutter, ובשתיקה הזאת הוא השאיר בתוקף כלל שחל היום על כל חברת AI שמספרת למשקיעים, ללקוחות או לבית משפט ש”המכונה עשתה את זה”.
לקח לי זמן להבין את זה נכון: השאלה בתיק הזה מעולם לא הייתה אם מערכת AI יכולה לייצר משהו מקורי. הרבה מאוד תוצרי AI הם מקוריים במובן הרגיל של המילה, וזה בכלל לא היה שנוי במחלוקת. השאלה האמיתית הייתה מדויקת יותר, ושימושית הרבה יותר: מי קיבל את ההחלטות היצירתיות מאחורי התוצר, והאם אפשר להוכיח את זה.
סטיבן ת’יילר, מדען מחשב, בנה מערכת AI שכינה “Creativity Machine” (שם צנוע במיוחד, סליחה על הביטוי). הוא הגיש בקשה לרישום זכויות יוצרים ליצירה בשם “A Recent Entrance to Paradise”, רשם את ה-Creativity Machine כמחבר היחיד, ואת עצמו רשם רק כתובע הזכות מכוח הבעלות שלו על המכונה. הוא לא טען שכתב פרומפט, בחר בין תוצרים, או ערך את התוצאה. בפועל, הוא אמר ל-Copyright Office שאף יד אנושית לא נגעה בהחלטות היצירתיות.
כדאי לקרוא את זה שוב, כי ההודאה הזו היא כל התיק.
הארטיפקט: הבקשה לרישום, לא היצירה עצמה
אם אתם עורכי דין שקוראים את התיק הזה, אל תיתפסו לתמונה עצמה. כמעט קרה לי, בפעם הראשונה שנתקלתי בה. הארטיפקט שהכריע את Thaler v. Perlmutter היה רשומת הבקשה לרישום: השדה שבו ת’יילר תיאר איך נוצרה היצירה, וההיעדר המוחלט של כל לוג, פרומפט, היסטוריית עריכה או תיעוד בחירה שמראה יד אנושית בתהליך.
ה-Copyright Office דחה את הבקשה על בסיס זה. ת’יילר תבע לפי חוק ההליך המנהלי הפדרלי, וב-18 באוגוסט 2023 השופטת בריל האוול (Beryl Howell) קיבלה בקשה לפסק דין מקוצר לטובת ה-Copyright Office, וכתבה שהחוק מעולם לא הגן על יצירות “שנוצרו על ידי טכנולוגיה חדשה הפועלת בלי שום יד אנושית מכוונת”, ושדרישת המחבר האנושי היא “יסוד בסיסי של דיני זכויות יוצרים”. ב-18 במרץ 2025 בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה (D.C. Circuit) אישר את הפסיקה, וקבע כעניין של פרשנות חוק שרק בן אדם יכול להיות “מחבר” לפי חוק זכויות היוצרים האמריקאי, ודחה את הטענה של ת’יילר שדוקטרינת ה-work-made-for-hire מאפשרת למכונה למלא את התפקיד הזה (בלי ימי חופש ובלי קרן השתלמות, מסתבר). ת’יילר ביקש מבית המשפט העליון לדון בתיק. ב-2 במרץ 2026 בית המשפט השיב בשלילה.
שלוש ערכאות. רשומה אחת. פסיקה אחת: אין יד אנושית מתועדת, אין זכות יוצרים.
התיק הבא יהיה קשה יותר
והנה החלק שצריך להדאיג אתכם יותר מההפסד של ת’יילר עצמו. Thaler הוא הגרסה הקלה של הסכסוך הזה: ת’יילר בנה בעצמו את הרשומה שהפסידה לו, ובכך הגיש לבית המשפט הודאה על מגש כסף. כמעט אף אחד אחר לא יעשה את הטעות הזו.
ברוב העבודה שנעשית בעזרת AI, קוד, תמונות, חוזים, תוכן שיווקי, עיצובי מוצר, יש בן אדם שכותב פרומפטים, מייצר איטרציות, פוסל תוצרים, בוחר ביניהם ועורך את התוצאה. זה המקרה הרגיל, המבולגן, שבו יש בן אדם בתוך הלולאה, וזה בדיוק המקרה שאף אחד עוד לא ליטג עד הסוף. ההנחיות של ה-Copyright Office עצמו ופסק הדין של ה-D.C. Circuit משאירים את השאלה הקשה הזו פתוחה: כמה שליטה יצירתית אנושית מספיקה, ואיך מוכיחים שהיא אכן התקיימה?
זו שאלה טכנית לפני שהיא שאלה משפטית. “כתבתי את הפרומפטים ובחרתי את הגרסה הכי טובה” היא טענה על תהליך עבודה, ותהליכי עבודה משאירים תיעוד, או שלא. בית משפט לא יכול לקבל את מילתו של צד אחד לגבי היקף ההכוונה האנושית ביצירה, בדיוק כפי שאינו יכול לקבל את מילתו לגבי השאלה אם אלגוריתם פעל באופן אוטונומי. מישהו צריך לשחזר את הרשומה: לוגים של פרומפטים, פרמטרי הפקה, היסטוריית גרסאות, שלבי בחירה ועריכה, חותמות זמן, ומי הייתה לו גישה למה.
השחזור הזה אינו תפקידו של ספק ה-AI, וגם לא של עורך הדין המנהל את התיק, אלא תפקידו של מומחה תוכנה ממונה בית משפט: להגדיר את השאלה הטכנית הצרה (מה בן אדם באמת כיוון, בחר או שינה?), לרשום את החומרים שיכולים לענות עליה (לוגים של שיחות, תוצרי מודל, היסטוריית עריכה, בקרת גרסאות, מטא-דאטה של ייצוא), להפעיל שיטה שניתן לשחזר לבדיקת תהליך העבודה, לומר בבירור מה הרשומה לא מראה, ולעמוד בחקירה נגדית.
למה זה מחייב חוות דעת מומחה בישראל עכשיו
הנה מה שאני רואה בשטח: חברות ישראליות שולחות קוד, תוכן שיווקי ומסמכים שנוצרו בעזרת AI, מהר יותר מקצב העדכון של החוזים, טבלאות ה-cap table או הסכמי ההעסקה שלהן. כשמייסד שותף עוזב, כשסכסוך עם ספק מגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, או כשצוות בדיקת נאותות של משקיע שואל “למי באמת שייך הדבר הזה”, התשובה נשענת יותר ויותר על אותה שאלה שת’יילר הפסיד בה: האם אתם יכולים להראות את התרומה האנושית, ולא רק לטעון לה.
לחכות לסכסוך כדי לשמר את הרשומה זה מאוחר מדי. היסטוריית הפרומפטים, טיוטות הביניים, שרשרת העריכה, כל אלה נמחקים או מתפוגגים אם אף אחד לא חשב לשמור אותם. הלקח מ-Thaler הוא לא ש”תוכן AI בטוח” או ש”תוכן AI לא ניתן להגנה”, אלא שמקור התוכן הפך לראיה, וראיה צריך לבנות, לשמר ולבחון לפני שבית משפט יאמין לה.
כאן נכנסת חוות דעת מומחה מחשבים — מסמך שמסביר את הממצא, לא רק מציג אותו.
המידע לעיל הוא כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. העובדות הספציפיות של התיק המצוין נלקחו מהמקורות המפורטים.